“אבא, אני רעב” רטן עידו

“עוד מעט נעצור לצהריים מתוק”

היה חם אותו היום על הגלבוע, טיילנו כל הבוקר בין חורשות אורנים ואקליפטוס.

“אבא, מה יש בתיק לאכול?”

“בננות, תפוחים וכריך עם אבוקדו” אולי כדאי שנעצור בצל הראשון שנמצא, חשבתי.

עצרנו תחת עץ אקליפטוס גדול, נהנים ממשב הרוח הקריר, צופים אל העמק

מדוע אין שום דבר לאכול ביער הזה? מדוע המתיישבים בחרו לנטוע כאן אקליפטוסים?

ישנם יערות שמניבים מזון רב, יערות שנטעו במחשבה תחילה

אלו הם יערות המאכל. החלטתי שאני רוצה לבקר אחד כזה, שנמצא במושב קדרון.

מיד כשפונים למושב קידרון מכביש 40 מרגישים את ההבדל בין הכביש הסואן האפור והמפוייח לבין נוף המושב הירוק והשקט. כדי להגיע אל פרויקט יער המאכל נוסעים ברחוב הרימון, חולפים על פני רחובות האפרסק והגפן ופונים אל רחוב התפוח.

כביש האספלט מתחלף בדרך כורכר. מחנים את הרכב וצועדים בשביל עפר אל תוך שטח יער המאכל. משמאל היער הצעיר המתהווה ומימין – שדה חיטה, שדה מונוקלטורי מובהק (שדה של גידול יחיד).

את פני קיבל סער אוסטרייכר. הוא והדס הוכברג הקימו לפני מספר שנים את המיזם הזה על השטח החקלאי של אביה. בעבר היה שם מטע אפרסקים. והיום השטח משמש למחקר ופיתוח של יערות מאכל ים תיכוניים.

צעדנו, סער ואני, בשבילי היער. בין עצי החלוץ הגדולים ועצי הפרי הצעירים יותר. בין מרוות ירושלים עם עמודי הפריחה הסגולים לבין קקטוסי נופאל אכילים. רוב הצמחים כאן אכילים, צריך פשוט להכיר אותם.

מה זה יער מאכל?

יער מאכל זה מערכת אקולוגית מלאכותית, בה אני מחקה את המערכת האקולוגית הטבעית, כדי ליצור מערכת חקלאית או גיננית יציבה יותר ובת קיימא יותר (יש משמעות למושג “בת קיימא יותר”, כי נראה ש”בת קיימא” זה משהו שקיים לנצח… אולי “ובעלת קיימות גדולה יותר”? או אולי “יציבה יותר ובת קיימא”). יער מאכל מחקה עקרונות ודפוסים שקיימים בתוך מערכות ידועות ומאופיינות. עקרונות אלו מאפשרים למערכות טבעיות להיות בנות קיימא וקלות לתחזוקה, לאחר ביסוסן.

יער טבעי אין צורך לדשן, לגזום או להשקות ועדיין יש בו המון חיים, הוא צומח ומלבלב, ובן-קיימא. זה לא משנה אם זה יער טרופי, סוואנה או יער בפאתי ירושלים, תמיד הוא בן-קיימא ואוטונומי. כמובן שעושר החיים והמשאבים שונים בין הסביבות השונות, אך העקרונות שאנו מחקים נמצאים בכל המערכות הטבעיות הללו.

אנו מתבוננים ולומדים מהטבע ומיישמים, תוך כדי התאמה למערכות האקולוגיות שאנו רוצים לייצר.

השאיפה היא לייצר מערכת עצמאית, ללא צורך בתחזוקה (לאחר ביסוסה). ניתן לעזוב אותה לאחר מספר שנים מבלי שהיא תתפרק, בניגוד לכל שיטה חקלאית אחרת כמעט. מה יקרה לשדה חיטה, כרם גפנים, מטע אפרסקים אם תעזוב אותם לכמה שנים?

נעצרנו ליד עץ תאנה צעיר, שעלים בודדים לבלבו על ענפיו העירומים. העץ היה מוקף בצמחי בר רבים, ועל רקע השמים האביביים נראה שהוא מקיץ מתרדמת החורף שלו. סער נעצר ליד התאנה.

“תראה את התאנה המדהימה הזו, לפני יומיים כל העלים היו קטנטנים ורק הנצו. תראה את העלים האלה. כל יום הם מלבלבים עוד ועוד. פשוט מדהים”

איזה מיני מאכל אתם מגדלים כאן?

אנו מגדלים עשרות רבות של מיני מאכל. ירקות רב שנתיים כגון, מרוות ירושלים, חסה כחולת פרחים, מלוח קיפח, פרסון  ועצי פרי כגון, תאנה, רימון, עץ תות, גויאבה, ששק, אפרסמון, שזיף, מורינגה, שיזף סיני, פקאן שקד ורימון. וגם שיחים מטפסים כגון גפן ופסיפלורה.

למה צריך לחכות לתהליך הסוקצסיה שיתרחש ולא ניתן לשתול עצים בוגרים במיקום שמתאים לנו?

נחכה רגע עם תשובתו של סער ונגדיר מה היא סוקצסיה, ולשם כך פישטתי את ההגדרה הרשומה בויקיפדיה:   סוקצסיה (Succession) היא המהלך הטבעי של חילוף החברות בטבע, מחברת החלוץ דרך חברת החלוף ועד לחברת השיא. הסוקצסיה היא תהליך הדרגתי בו מתחלפות החברות, החל מחברה ירודה ומהירת התפתחות (חברת החלוץ הראשונית שהגיעה לבית הגידול, אלו בד”כ צמחים עקשנים שמופיעים בתנאים קשים כגון: טיון דביק, סירפד, גדילן, חרצית ועוד) ועד לחברות המפותחות ביותר ומן הסתם גם האיטיות ביותר בהתפתחותן וברבייתן (חברת השיא כוללת עצים ובע”ח מפותחים יותר).   תהליך הסוקצסיה מבוסס על כך, שחברת החלוץ מייצבת מעט מאוד את הקרקע, אך מספקת מזון ומחסה לחרקים קטנים. לאחר שהקרקע מיוצבת מעט וישנם חרקים ממינים שונים, מגיעים צמחים מפותחים יותר, שמייצבים את הקרקע באמצעות שורשיהם באופן טוב יותר. בעקבות החרקים מגיעים אורגניזמים נוספים. בכל פעם שהקרקע מיוצבת יותר, מגיעים צמחים מפותחים יותר ובעלי חיים שהם הטורפים הטבעיים של בעלי החיים שנמצאים כבר בבית הגידול. במודל הסוקצסיה המלאה, חברת השיא מקיימת את כל יחסי הגומלין הקיימים, בין כל האורגניזמים הנמצאים בבית הגידול. דוגמא מובהקת לחברת שיא הוא יער הגשם על כל מערכות הגומלין והעושר שהוא מכיל; וזאת בניגוד לחברת החלוץ ולחברת החלוף שמקיימות רק חלק מיחסי הגומלין

נחזור לסער:

לאורך השנים ותוך כדי עשייה, אני מבין שהעצים הם החלק הבולט ביותר כשמסתכלים על היער, אך היער מורכב הרבה יותר מסך העצים שאנו רואים. ביער המאכל יש הרבה מערכות קריטיות הנסתרות מהעין.

מערכת בה תשתול עצים בוגרים לא תהיה יציבה לאורך זמן. חייבים לעבור בדרך מסוימת כדי להגיע למטרה של יער יציב ובן קיימא. לדוגמא: בקרקע יש פטריה מיקוריטית שמקיימת יחסי גומלין עם שורשי הצמחים. הצמח מספק לה פחמימות, והיא בתמורה מגדילה את שטח פני שורשיו ועוזרת לו בספיגת מים וחומרי תזונה מהסביבה. נוכחותה מאוד משמעותית לבריאות של מערכות אקולוגיות. היא מאפשרת לצמחים להסתדר עם הרבה פחות מים, קומפוסט ותחזוקה בכלל. בנוסף, הפטרייה מחברת את השורשים של הצמחים מתחת לאדמה ומאפשרת לקיים תקשורת בין צמחים שונים.

אם תשתול באדמה שתיל בוגר של עץ (בן 3-4 שנים), שגדל בתנאים מפונקים, אז בעצם העברת אותו מבית גידול אחד אל בית גידול שהוא לא בהכרח מותאם אליו. יש הרבה גורמים שמשפיעים על ההסתגלות של צמח אל סביבתו, אחת הדוגמאות לכך היא פטרייה מיקוריטית. כאשר נזרע זרע באדמה, או נשתל שתיל קטן בבית הגידול הסופי, יהיה קל יותר לצמח הבוגר לקיים מערכת יחסים מוצלחת עם אותה פטרייה מיקוריטית.

יש כאן התאמה והסתגלות של הצמח לתנאי שטח ולבתי גידול ספציפיים. אפילו צורת צימוח השורשים והיכולת לספוג מים מהסביבה שונה מאוד בין שתיל שנשתל לבין זרע שנזרע: האחרון יצמיח שורשים עמוקים יותר ומותאמים יותר לסביבה, מה שיאפשר לו ספיחת מים טובה יותר, ויקטין את התלות שלו בהשקייה תכופה.

השימוש בעצי חלוץ שיש להם קושר צימוח מהיר, דרישות מים מועטות ובד”כ הם מקבעים חנקן, מאפשר לנו להאיץ את תהליך הסוקצסיה שבטבע לוקח מאות שנים. עצי החלוץ הם עצים מתווכים שמאפשרים לנו לשתול בסמוך להם צמחי פרי “מפונקים”. עצי החלוץ מצלים על שתילי עצי הפרי שצומחים לאט יותר, משמרים את הלחות בקרקע, מעשירים את הקרקע בחמצן ותומכים בפעילות המיקורוארגניזמים בסביבתם. ללא עצי החלוץ, היינו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לטפח את עצי הפרי הרגישים יותר.

מה גורם ליער להיות בן-קיימא (sustainable)?

שלושת האלמנטים החשובים ביותר הם: בריאות וחיוניות הקרקע, מערכות יחסים בריאות בין המרכיבים (אחד ועוד אחד שווה שלוש), וניהול מושכל של מקורות המים. שלושת אלמנטים אלו קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

קיימות טכניקות שונות, שבאמצעותן מטפחים מערכות יחסים בריאות במרכיבים אלו: חיפוי קרקע, לדוגמא, משמש בית גידול למיקרואורגניזמים טובים, מונע אידוי מים מהאדמה ומשמש כחומר אורגני מדשן לצמחייה. בשטח של יער המאכל אנו לא מרססים עשב, אלא מעדיפים לקצור ולהניחו על האדמה (chop & drop) וכך אנו מרוויחים העשרת האדמה העליונה בחומר האורגני שנקצר, בעוד שורשי הצמחים שנקצרו מתפרקים באדמה ומעשירים אותה מלמטה. בתחילה עושים זאת עם עשב, ובשלבים מאוחרים יותר עם גיזום הענפים של עצי חלוץ (עצים קשוחים שצומחים מהר, מצלים ומגנים על עצי הפרי המפונקים יותר, ובדרך כלל בוחרים כאלו שגם מקבעים חנקן אטמוספרי לקרקע). כל מטר מרובע של ירוק מוסיף לי עושר, חומר אורגני ופוטוסינטזה למערכת. כל מטר שאין בו ירוק, הוא בזבוז מבחינתנו. אחד המדדים החשובים של עושר ופוריות של מערכות כלכליות הוא, כמה פוטוסינטזה מיוצרת בה. כל האנרגיה בעולם מקורה בפוטוסינתזה (גם האנרגייה הפוסילית מקורה מחיים שהיו פעם). שביל צהוב שאין בו פוטוסינתזה, זה כשל מקומי. אני אפצה ע”י כך שסביב השבילים אשתול עצים שיעשו פוטוסינתזה, במקום הצמחייה שהייתה פעם לפני יצירת השביל. (העצים גם יצלו על ההולכים בשביל).

לגבי ניהול מקורות המים. חשוב להבין כי בישראל אין מחסור במים, (אלא יש משקעים ונגר שלא מנוצלים וזורמים לים) אך יש תקופת יובש ארוכה, במהלכה צריך לדאוג למים לצמחים במערכת שלנו (וזה אולי האתגר הגדול ביותר של יערות מאכל ים תיכוניים). חלק ניכר מהגשם זורם כנגר עילי אל מערכות הניקוז ולים. היכולת שלנו לשמר את הנגר חשובה מאוד לבניית מערכות בנות קיימא.

אני קולט את “פסולת” המים של מושב קדרון והשטחים שסביבי, והופך אותם למשאב יקר. כרגע אנו יושבים בתוך מישור הצפה. יש כאן סדרה של סוללות שיצרנו מרסק גזם (שזה גם פסולת עירונית), שיושבות על קווי גובה, ומשמשות סוג של סכר. זורמים לכאן בחורף מים מ- 300 דונם של שטחים חקלאיים ומגרשים. אנחנו קולטים כאן מעל 5,000 קוב מים, תלוי בכמות הגשמים. אנחנו קולטים אותם באמצעות המערכות שבנינו: סוללות, מישורי הצפה ולימנים (בריכות אגירה). המים מחלחלים לתוך האדמה, שמשמשת כמאגר מים ענק (מעין ספוג), שהצמחים יכולים לשאוב ממנו בהתאם לשורשיהם במשך חודשים רבים. ולכן חשוב לשתול צמחים עם שורשים עמוקים, שמסוגלים להגיע למים אלו. אנחנו מגדלים כאן מלונים ללא השקיה. אנחנו מוסיפים לאקוויפר הרבה יותר מים ממה שאנו צורכים. חיפוי הקרקע עוזר בשמירה על הלחות. כמו שכבר דיברנו, תאנים, חרובים, עצי בר, אלון התבור, ינבוט לבן ואפילו מנגו – ניתן להרגיל לגדול ללא השקיה אם זורעים את הגלעין שלו ישירות באדמה ואז הוא מפתח שורשים עמוקים מאוד.

המשכנו לצעוד בשבילי היער, הגענו אל עץ צחר והתיישבנו תחתיו על העשב הלח. רוח קרירה נשבה והניעה את תרמילי העץ. תחת העץ הראה לי סער שתיל גפן צעיר, שערמת ענפים ועשב קצוץ סוככה עליו, כמו אוהל טיפי. “באופן זה”, הסביר סער, “הלחות בקרקע נשמרת לתקופה ארוכה ואין צורך להשקות את הגפן”.

…המשך יבוא

.