הטלפון שלי צלצל, על הצג היה רשום ‘איילת- גילי’.
“בוא תרד למטה, נדבר” קולה המוכר בקע מהמכשיר.
סוף כל סוף היא חזרה לארץ אחרי חודשיים בהודו. חיכיתי לה המון זמן.
גילי הכיר ביננו לפני חצי שנה, ובארבעת החודשים לפני שנסעה עשינו כיף חיים.
יצאנו המון, רקדנו המון, כל הזמן הסתובבנו בין חברים. כולם אהבו אותה.
“אז מה קורה, איילת?” שאלתי, ידעתי מה צפוי לצאת מפיה.
“מבחינתי זה תמיד היה קשר של כיף, ועכשיו, אחרי שחזרתי, אני רוצה קצת זמן לעצמי. לחשוב. להתחיל מערכת יחסים רצינית”.
סכין חדר לליבי. זה היה באמת מזמן, אבל זו הפעם היחידה שזה ממש כאב.
אני מניח שלכל אחד מאתנו מגיע רגע בחיים בו הוא בשל לפתח מערכת יחסים רצינית, לטווח ארוך. שכבר נמאס לו/לה מהקשרים קצרי הטווח, שיש להם מן הסתם דינמיקה וקצב אחר.
קשר שנבנה לטווח ארוך שונה לחלוטין מקשר קצר טווח. בקשר שנבנה לטווח ארוך מפגישים, קודם כל, את בן/בת הזוג עם החבר’ה. אחר כך בודקים איך מנגב/ת חומוס (רמז: שימוש בבצל) ובסוף, כמובן, מפגישים עם ההורים.
בקשר לטווח קצר נפגשים עם החבר’ה, מתמקדים בדברים כיפיים של יום יום ולא מסתכלים יותר מדי קדימה. אפילו מבחן החומוס מיותר.
בחקלאות המודרנית, פרט למקרים חריגים, האנושות עדיין נמצאת במערכת יחסים לטווח קצר. מטפחים שדה עם גידול אחד (מונוקולטורה) ובסוף העונה קוצרים. לעיתים שותלים יבול מעבר, וממשיכים כך לשתילה הבאה. וכך עונה אחר עונה, שנה אחר שנה – שותלים גידול אחד ויחיד בשדה. ובשביל גידול זה צריך לעבוד קשה: לזרוע או לשתול, לדשן, להשקות עם המון מים שברובם הולכים לאיבוד, להרחיק טפילים, להרחיק עשבים “שוטים”, לעשות עבודות עפר, להרחיק ציפורים ועוד ועוד. יש וויכוח ערני האם אפשר להחליף את השיטה המונוקלטורית בשיטות פוליקולטוריות, שבהן מגדלים מספר יבולים עם רציונל מסוים באותו תא שטח, מבלי לפגוע בתפוקה. בפוליקולטורה מנסים לגדל מספר מינים שיחסי הגומלין ביניהם גורמים לכך, שיש להשקיע פחות: פחות דישון, פחות מיכון כבד, פחות הדברה ועוד. האם פוליקולטורה עדיפה על מונוקלטורה? התשובה לכך מורכבת, ובהכרח צריכה לכלול משתנים נוספים, כגון צמצום הצריכה והבזבזנות האדירה בתחום המזון, וההוצאות העקיפות בטיפוח שדות מונוקלטורים (מיכון כבד, סחף קרקע, חלחול דשנים וחומרי הדברה למי תהום ועוד).
שיטות תכנון רבות, חלקן מהעולם העתיק, מנסות לבסס חקלאות פוליקלטורית יציבה לטווח ארוך.
הרעיון הוא ליצור מערכות ארוכות טווח, שמשמרות את הפוריות שלהן, מניבות תוצרים (לא בהכרח אוכל, אפשר גם עצים לבנייה, צמחי מרפא, מספוא ועוד), בעלות מגוון רב, ודורשות מאמץ תחזוקה מוגבל (לאחר ביסוס המערכת).
יש דוגמאות מאלפות, שנעלמו מהעולם, כמו הצ’אמפות של העם האצטאקי במקסיקו, וגם כאלו שהשתמרו עד ימינו, כגון מערכת התלוליות-בריכות בדלתא של זוג’יאנג שבסין והאי טיקופיה (Tikopia) שבאוקיאנוס השקט. מבטיח לספר עוד בעתיד…
בכל מקרה, אלו הן מערכות, שמאופיינות בחשיבה יצירתית, אשר מנצלת בצורה מושכלת את משאבי הסביבה לצורך הגדלת התפוקה והמגוון. נקודת מפתח נוספת היא, שבמערכות אלו, שנבנו על סמך ניסיון נצבר רב, יש הקשרים רבים בין מרכיביה השונים. דוגמא קטנה היא במערכת התלוליות-בריכות שמבוססת על בריכות דגים, שמסביבן תלוליות שתולות בעצי תות וערוגות ירקות ופטריות. הפרשותיהם של זחלי המשי שמגודלים על העצים, נופלות לבריכות ומזינות את הדגים, שמהם ניזונים צלופחים ועופות מים. הבוצה שבתחתית הבריכה ובה הפרשות הדגים משמשת לדישון העצים. אני מבטיח לפרט יותר על מערכות מורכבות בפוסטים הבאים.
לבנות בחצר מערכת בריכה-תלולית כמו בסין זה כנראה לא פרקטי, אבל אפשר ורצוי ליצור מערכת יציבה, שמקיימת את עצמה כמה שניתן. ישנם מספר אלמנטים בסיסיים שיגרמו למערכת להפוך לכזאת:
- תכנון מושכל של המערכת על בסיס הכרות עם השטח. היכן נרצה למקם את הערוגה או האדנית. האם יש חשיפה מספקת לשמש? האם האזור מוצף בחורף? מה הייעוד של הערוגה/אדנית? נוי? תנובת ירק?
- פרופיל השקיה מתאים ואוטומטי. שימוש בטפטפות מקטין את איבוד המים, וגם מייתר את הצורך לזכור להשקות. כדאי שזו תהיה הפעולה הראשונה לפני השתילה. מערכת השקיה אוטומטית חוסכת הרבה כאבי ראש ומייצבת את המערכת (במקומות בהם יש מחסור במים רצוי לנצל מים אפורים).
- שימוש בצמחים רב שנתיים. צמחים רב שנתיים דורשים פחות תחזוקה מאשר צמחים שיש לזרוע/להנביט ולשתול כל שנה מחדש. לרב שנתיים גם יש שורשים עמוקים יותר, כך שמגיעים למים או חומרי תזונה שאינם זמינים לצמחים אחרים. פרט לעצים ושיחים יש גם ירקות רב שנתיים כגון תרד ניוזילנדי, ארטישוק, אספרגוס עץ המורינגה, תבלינים ועוד.
- שימוש בצמחים שמזריעים את עצמם (כל עונה מחדש). אלו צמחים שכל שנה יצוצו מחדש ויגשימו את יעודם, כגון כובע הנזיר ורגילת הגינה (חיפוי קרקע), חרצית ואסקלפיאס אדום (משיכת מאביקים)
- תכנון נכון של גילדות צמחים. גילדה נכונה תהייה חיונית ויציבה לאורך זמן. כדאי לשלב בה כמה שיותר צמחים רב-שנתיים. גילדת עץ-פרי היא דוגמא יפה לכך.
- החזרת משאבים לאדמה בצורה מוסדרת. מכיוון שאנו מוציאים משאבים מהמערכת (האוכל שאנו קוטפים), חשוב גם להוסיף. הוספת קומפוסט לאדמה פעם בשנה, שימוש בחיפוי קרקע אורגני, ושתילת בצמחי כיסוי (המייצרים רקב).
- עבודה עם שכבות קרקע. הרעיון הוא להניח בשכבה העליונה חומר אורגני זמין ביותר (כמו קומפוסט) לנבטים ולצמחים החדשים, וככל שיורדים בשכבות החומר האורגני הוא במצב פחות מפורק וזמין (לדוגמא, ענפים או כפות דקל יבשים). כלומר, זו מעין שכבתיות של עומק ומימד הזמן. ככל שהזמן יעבור, ושורשי הצמחים יעמיקו, החומר האורגני בשכבות העמוקות יתפרק ויהפוך לזמין. דוגמא לכך זוהי ערוגת שכבות הנפוצה בפרמקלצ’ר.
-
- מודעות ושימוש במיקרואורגניזמים. שימוש בצמחים מקבעי חנקן המכילים חיידקים מקבעי חנקן בשורשיהם, הדבק שורשי הצמחים הרב-שנתיים במיקוריזה, עבודה עם EM (תערובת של חיידקים מועילים שעוזרת בפירוק החומר האורגני בקרקע. בעצם נרצה ליצור מערכת משומנת תת-קרקעית של מיקוראורגניזמים מועילים.
-
יער אלוני אבא. דוגמא למערכת טבעית יציבה וארוכת טווח. מגוון מינים, שכבות גידול, צמחים מקבעי חנקן, חיפוי קרקע, מערכת השקייה אוטומטית (גשם 🙂 ) וכמובן שני הקטנה שהיא חלק בלתי נפרד מהמערכת . פשוט ללמוד מהטבע…
אז זהו, אני החלטתי שאני בונה רק ערוגות לטווח ארוך. משקיע ומבסס את הקשר מההתחלה. בונה את הקרקע, בונה את יחסי הגומלין מעל ומתחת לאדמה (הפוסט הבא?) ומשקה בצורה סדירה.
אני מתנצל מראש בפני הצמחים החד-שנתיים. אתם לא בשבילי. אני מחפש משהו עמוק יותר ולטווח ארוך.
“מותק, מה אתה אומר שנביא כמה פטוניות צבעוניות לכניסה לבית. שיוסיפו קצת צבע?”
נו, טוב. אפשר לפעמים להתגמש….